הרשמה למוסדות הרשת
מבצע עמוד ענן
   מאת:    תאריך:   17/07/2013   צפיות:  
התייחסות אל מבצע עמוד ענן מכמה צדדים, מוסרית, היחס אל הטרור, גבורת החיילים
בשעה שהמשלוח הזה יוצא אליכם לא ברור עדיין לאן מועדות פניו של מבצע עמוד ענן. מה שהתחיל לפני שבעה ימים עם חיסולו של רב-המחבלים התגלגל למבצע ממושך. עם ישראל, גילה בימים האלו כוחות מופלאים של ערבות הדדית, אחדות וכוח עמידה, ולצד זה ראינו סייעתא דשמיא עצומה וניסים גלויים כשלמעלה מאלף טילים ופצצות משוגרים לעבר ריכוזי אוכלוסיה, ורק אחוז מזערי מהם פוגע בשטחים בנויים.

נשתף אתכם בארבע התייחסויות מזוויות שונות למתרחש:


- מיומנה על עו"ס בשדרות נותן הצצה לחייהם של אנשי הדרום בתקופה הזו

- מה באמת מתרחש בדרום – התייחסות חינוכית מאת הרב יונה גודמן (וזו הזדמנות להמליץ שוב לעשות מנוי קבוע על גיליון "בעין חינוכית" של מכללת אורות).

- אלישיב רייכנר מציע נקודת מבט מעניינת הרואה את מבצע עמוד ענן כסוג של צדק חברתי.

- והרב ערן טמיר ממכון מאיר מציע בשיעור וידאו התייחסות אמונית למאבק בטרור הערבי.



"בכוח הזכות – מכתב לאח בחזית"

קטע שפרסמתי בזמן מבצע עופרת יצוקה בעזה. מילים אישיות שכותבת נערה לאחיה החייל. רלוונטי מאוד גם היום!

מיקי שלי.

אפילו שלום לא הספקתי להגיד לך אתמול. הגעתי הביתה מאוחר מהלימודים, ואתה חלפת על פני בריצה אל הרכב שכבר חיכה לך בחוץ. הפנים הדולקות שלך והזיק בעיניים גילו שהרגע שציפית לו הגיע. שש דקות בלבד הפרידו בין הטלפון מהיחידה לבין נשיקת הפרידה המלוחה מאמא הדומעת. התיק כבר היה מוכן משלשום ליד הדלת, נדמה כאילו אפילו הוא כבר איבד את הסבלנות בהמתנה לצלצול הגואל.
דממת הלילה מקיפה אותי עכשיו. אני יושבת לי לבד בחדר, מנסה לארגן את המחשבות ולשחזר את השיחה האחרונה שלנו. 'מה נותן להם את הכוח?!', שאלנו אז שנינו ביחד, 'מהיכן הם לוקחים את האומץ והתעוזה להתייצב מול צבא גדול וחזק מהם בהרבה?! מה מאפשר להם, לאנשי החמאס, לצאת למלחמה אובדנית ולהסתכן באיבוד כל היקר להם?!'. לא לקח לנו הרבה זמן, מיקי, להגיע יחד למסקנה המשותפת. אמונה מפעמת בליבם. אמונה בצדקת דרכם, אמונה בדברי הקוראן, אמונה בהיסטוריה המפוארת מימי מוחמד שסופה לנצח את העולם כולו. זהו המנוע רב העוצמה שדוחף את מכונת ההרס שזורעת גשם של חורבן ביישובי הדרום, ויורה ללא אבחנה לעבר גני ילדים, בתי ספר ובתי חולים במטרה לקטול ולטבוח כמה שיותר.
ודי מהר, אח יקר שלי, התגלגלנו גם אנחנו לדבר על אמונה. האמונה שלנו. הכוח הגרעיני המניע אותנו כבר אלפי שנים זרועות דם וניסיונות השמדה. הנצח שצלח את מסעי הצלב, האינקוויזיציה והפוגרומים אל עבר חידוש מדינה עצמאית שקמה מבעד לעשן התופת הסמיך של כבשני אושוויץ לעיניו המשתאות של העולם כולו.
אני קוראת שוב את המשפטים האחרונים ומשהו צורם לי. קשה לי השימוש באותה המילה – 'אמונה' – לשני הפכים גמורים. האם אפשר להשוות בכלל אמונה שמקדשת את המוות ורואה בג'יהאד את פסגת השאיפות, לאמונה שדוגלת ב"ובחרת בחיים" ונביאיה מדברים על חזון כלל-עולמי של שלום וטוב לכל אדם באשר הוא אדם? האם יש דמיון בין תרבות שמגדלת ילדים בגן להיות שאהידים ומתגאה במעשי רצח וברבריות, לבין תרבות שיסודה הוא "ואהבת לרעך כמוך" וכבוד לכל הנברא בצלם? האם אפשר להעמיד בכלל זה מול זה חיות בדמות אדם היורות ללא אבחנה לעבר נשים וילדים, לעומת צבא שעושה מאמצים על-אנושיים להימנע מפגיעה ממישהו שאולי אינו קשור ישירות כרגע למחבלים?!
'סרטן בגופם של הערבים' הם קוראים למדינתנו הקטנה, 'פגיון בלב האומה הערבית'. על דגלם חרתו את השמדתנו הטוטאלית והיו שמחים לסיים את מה שלא הצליח לעשות היטלר, השטן הנאצי.
לכן, אחי, כשתטעין את פגזי הטנק וכשתצלוף בין כוונות דע לך כי אלו הם פגזים של צדק והכוונות הן הכוונות הטובות והנכונות. הקרב הזה הוא חלק מהמערכה על הצדק והטוב, על זכויותינו ההיסטוריות על הארץ הזאת ועל חזון הנביאים למיגור הרוע והשנאה ולהנחלת דרך מוסרית וצודקת למזרח התיכון ולעולם כולו. מערכה שנמשכת מאז הופענו בעולם והיא ככל הנראה חלק בלתי נפרד מתפקידנו אותו אתה מקיים במסירות נפש, בשעות אלו ממש.
המאבק הנוכחי הוא אחד בשרשרת של מאבקים ארוכים שמעטרים את כתר הניצחון של העם היהודי לדורותיו. אבל דבר אחד לא נשכח. לא נצא ממנו וידינו על העליונה רק מפני שאנחנו חזקים ורבים וכלי המלחמה שלנו מתוחכמים יותר. הרי כבר אלפי שנים אנחנו ממשיכים לנצח למרות שאנחנו חלשים, מעטים ומחוסרי נשק. כי לא בזכות הכוח אנו מביסים את האויב, אלא בכוח הזכות.
הזכות לחיים של שלום במולדתנו היחידה בעולם, ובכוח האמונה, הטוב והטוהר שיש בתוכנו ושבאנו להעניק לעולם כולו.
להתראות אח מתוק שלי. שמור על עצמך. עשה תפקידך נאמנה וחזור הביתה בשלום. אמא וכולנו מחכים לך.
אוהבת, מתגעגעת ומתפללת להצלחתך-הצלחתנו

אחותך היחידה
אור


למות עם הנשק ביד

סיפור מרגש, הממחיש שלמרות הכאב על הפגיעה והאובדן, אנו נמצאים כעת בפרק חדש בהיסטוריה, השונה בתכלית מאלפיים השנים שקדמו לו.

הסיפור פורסם לראשונה בעלון הנוער עולם קטן

זה היה מן הרגעים השנואים עליו ביותר. השתיקה החונקת שמחביאה את הצונאמי שמשתולל לך בתוך הלב ועוד שנייה הולך להתפרץ החוצה כמו הר געש לוהט. המילים האיטיות שבקושי יוצאות מן הפה ומיד מתבלבלות. העיניים שמתרוצצות בחוריהן ומחפשות מפלט לנוח עליו כמו עכבר מבוהל שנתקע בפינה כשהחתול סוגר לעברו.
הוא פשוט חיכה שזה ייגמר.
דווקא עליו הטילו את המשימה המרה לבשר להם את הבשורה האיומה מכל. נכון, זו לא הפעם הראשונה שהוא צריך לעשות את זה.
אבל הפעם זה היה שונה.
_________________________

רק לפני שנים ספורות עלו מארצות הברית. באו לכאן כדי לנסות ולבנות מחדש את הבית שהיה להם, ועלה בעשן המשרפות של אושויץ. כלום לא נשאר להם. שניהם נותרו יתומים וגלמודים. את כל משפחתם איבדו בשואה. הורים, אחים, בני דודים. הכול. ביתם וכל זיכרונות ילדותם נקברו מתחת החורבות. לפחות מצאו זה את זו, נישאו והקימו את ביתם החדש באמריקה השלווה.
ואולי כְּמְעֵין מתנת ניחומים קטנה על כל הסבל הנורא שעבר עליהם, זכו בגילם המבוגר...לְבֶּן.
יפה, חכם, מוכשר. כל הדברים הטובים היו בו. אישיות!
כל ציר חייהם הסתובב סביבו.
מעט אחרי יום הולדתו השבע עשרה קיבלה המשפחה החלטה אמיצה לעלות ביחד לארץ לקראת גיוסו המתקרב של הבן לצבא הגנה לישראל. הוא לא היה מוכן לוותר על זה, והם הבינו אותו. למרות הקושי. בן יחיד, אהוב של אמא. ובכל זאת, כל מה שחינכו אותו בבית רצה לבוא לידי ביטוי.

כשחזר בפעם הראשונה הביתה עם המדים זו הייתה ממש חגיגה. אמא חיבקה אותו בצהלה במשך דקות ארוכות, מלטפת בידיה את מדי הזית שעל זרועותיו החסונות ומסרבת להניח לו. אפילו האב שאת מעיין הדמעות שלו כבר כילה מזמן, לא הצליח להשתלט על דמעה סוררת שגלשה מעינו הבורקת לעבר שפתיו הקמוצות שחיוך גאה היה תלוי בקצותיהן.
_________________________
שלושת הקצינים עמדו בכניסה לבית והוא בראשם. במהלך שירותו הקרבי פרץ דלתות ברזל חזקות בהרבה, אבל דווקא דלת העץ הפשוטה נראתה לו הפעם כמחסום בלתי עביר. היד שלו, כמו משותקת, מסרבת לנקוש. דקות ארוכות של המתנה חלפו כשאגלי הזיעה שוטפים את גבו והוא מעביר במוחו שוב ושוב את המשפט הנורא שהוא עומד לומר להם, כשפתאום נפתחה הדלת, כאילו מעצמה.
הוא עמד שם. האב. נושא אליו מבט תוהה, ועיניו חולפות מראשו ועד רגליו, סוקרות את המדים הירוקים המגוהצים.

לא היה צריך לומר עוד מילה. הוא כבר הבין הכול.

הוא נשם נשימה עמוקה, וסימן להם עם היד לבוא אחריו.
הם נכנסו שלושתם אל הסלון. בית פשוט, צנוע, מסודר בצורה עדינה ויפה.
על הכוננית בסלון עמדה לה בתוך מסגרת מוזהבת התמונה של הבן במדים. בידו הימנית לופת את הנשק כאילו היה זה אוצרו הגדול ביותר, ובעיניו הבורקות מתנוצצת השמש, שמחה איתו על שזכה להגשים את חלום ילדותו - להיות חייל בצבא הגנה לישראל! עם הנשק הזה הוא הספיק עוד לחסל את שני המחבלים שזחלו מתחת לגדר המערכת עם המטענים שעל גבם, אלא שמהרימון שהשליך השלישי לא הצליח להתחמק, ולהבת הפיצוץ התמזגה באחת עם האש שבערה בעיניו הנוצצות משמחה.

'חששתי שיקרה הגרוע מכל', לחש האב מפיו את המילים בכבדות איטית, כאילו כל אחת שוקלת עשרות ק"ג. 'כששלחנו את חיים שלנו לצבא, ידענו שיכול להיות שהוא לא יחזור אלינו...'.

הם ישבו שלושתם מולו, שותקים ומשפילים את ראשם, חוששים להביט בעיניים שלא יראו עוד הבן האהוב.
'מה לכל הרוחות אפשר להגיד לאבא במצב כזה? האם יש מילים שמסוגלות להביא נחמה לאסון נורא כל כך? ברגע אחד אבד להם כל עולמם. הבן היחיד. מקור התקווה. אוצר השמחה. העתיד. הם לא יראו אותו שוב...'.

אלא שאז האב הרים את עיניו אל התמונה שעל הכוננית ושתי המילים שיצאו מפיו הכו אותם בהלם: "אני שמח".

הם החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות. כבר מכירים את התופעה. אפשר להבין. לא כולם מסוגלים לעמוד בבשורה הקשה. יש כאלו שהצער פשוט מעביר אותם על דעתם.
השלישי בחבורה, שלח את ידו אל תיק הרופאים שאיתו, מגשש בפנים לעבר התרופה המתאימה ומתכנן את הצעד הבא ביחס לאב השכול שנראה כמאבד את שיקול דעתו.

"אתם יודעים, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים עם המוות", המשיך לפתע בדבריו, גורם להם לזקוף את אוזניהם לקלוט את מילותיו המדודות. "את אבא ואמא איבדתי כבר ברכבת לאושויץ. ארבעה מאחיי הקטנים מתו ברעב ובמחלות במחנות העבודה. גם שאר בני המשפחה לא שרדו. כולם מתו בגז או ביריות במהלך המלחמה. כשאנחנו ניצלנו,שרהל'ה ואני, כשברחנו לאמריקה ובסוף עלינו לארץ, קיווינו שכל זה נגמר. שמעכשיו כבר נוכל לחיות בשקט ובביטחון בלי שירצחו וירדפו אותנו". שלושת הקצינים הסתכלו זה בזה מנסים להבין לאן הוא חותר בדבריו. הוא נשען לאחור ולפתע עיניו נעצמו וכמתוך חלום התפשט על פניו חיוך גאה. מילותיו הבאות הִכּוּ אותם בתדהמה:
"אבל על דבר אחד אני שמח. חיימי שלנו לא מת כמו אבא שלי, שהוא קרוי על שמו, או כמו כל האחים והדודים שלנו. הם כולם הלכו כצאן לטבח. בחוסר אונים. מבלי יכולת לנקוף אצבע עבור הצלתם. הם היו נתונים לחסדיהם של המרצחים העלובים ששחטו אותם ללא כל תגובה מצידם... אבל הבן שלי זכה למשהו מיוחד שאף אחד מהם לא זכה. חיים שלי מת כמו יהודי גאה. הוא מת במלחמה עם האויב בתור לוחם עם נשק ביד...".

-----------------------------

צירפתי גם את מכתבו האחרון של גדי עזרא הי"ד שנהרג כמה שנים קודם במבצע חומת מגן בג'נין, ולפני שיצא לפעולה האחרונה הספיק לכתוב דברי פרידה לגלית, שהיתה אמורה להפוך לארוסתו. הדברים מרגשים ומעוררי מחשבה.

מתוך הצל"ש שקיבל גדי עזרא הי"ד, אחרי מותו:


הנני לציין לשבח את סמ"ר עזרא גד ז"ל על גילוי רעות, אומץ לב ורצון עז להציל חיי אדם. סמ"ר גד עזרא ז"ל שימש סמל מחלקת הסיור בפלוגה המסייעת של גדוד "הבוקעים הראשון" במבצע "חומת מגן". תיאור המעשה: בתאריך כב' ניסן התשס"ב (4 באפריל 2002) במהלך מבצע "חומת מגן" לטיהור קיני הטרור במחנה הפליטים ג'נין נפגע סגן ניסים בן דוד ז"ל מאש צלפים בסמטה בה התקדמה הפלוגה. סמ"ר גד יצא תחת אש אוייב עזה לחלץ את סגן בן דוד. במהלך החילוץ נפגע סמ"ר גד ונהרג. בפעולותיו אלו הפגין סמ"ר גד עזרא ז"ל רעות, אומץ לב ורצון עז להציל חיי אדם הראויים לציון.

תשרי התשס"ג (אוקטובר 2002) מזרחי אברהם - תא"ל מפקד אוגדה 36

המכתב של גדי עזרא הי"ד לגלית


גליתי שלי יקרה. אם המכתב הזה יגיע אליך סימן שקרה לי משהו. היום בבוקר קיבלנו הודעה, שהמבצע המתוכנן מאתמול יתבצע בעז"ה היום. אמרתי לך שהמבצע השתנה והוא לא מה שהיה צריך להיות - לא רציתי להדאיג אותך, יקרה שלי. היה לי מאד קשה לא לספר לך את האמת אבל העדפתי את זה מאשר שתשתגעי מדאגה - "משנין מפני השלום" - גם השלום הנפשי של האדם אותו אתה אוהב יותר מכל עלי אדמות. אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות איתך, לאהוב אותך ולהקים איתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה מכה כזו גדולה, כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע או אירוע חבלני ויקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת נכה אותם במקום הכי כואב שיכול להיות ונהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר הזה. אל תכעסי עלי, אבל ברגעים כאלה הרגש הכלל ישראלי שלך הוא זה שאמור להוליך אותך ועליך להלום ברשעה כאילו אין לך חיים פרטיים. "בצבאות דוד היו נותנים גט כריתות לפני יציאה למלחמה" (תסתכלי ב"לאמונת עתנו" חלק ד). אני אוהב אותך כל כך והצער היחיד שלי הוא העובדה שאת תצטערי ושאני לא אזכה להיות זה שיגרום לך להיות מאושרת. הרי אין דבר בעולם שמגיע לך יותר מאושר. לכן אני מבקש שתהיי מאושרת, שתשמחי שתאהבי ותפרחי כי כך ראוי לך. אני תמיד אשגיח עליך מאיפה שאני אהיה ואדאג שתיפגשי עם אדם שיסב לך אושר יותר ממני. אל תשכחי - הכול לטובה ואם זה מה שבחר רבש"ע אז זה מה שצריך להיות. לנו נשאר רק לקבל זאת באהבה. אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך. תדעי שהדבר שנמצא לי בראש תמיד, זו רק את, גם ברגעים האלה, וגם אני בטוח שברגע שיקרה לי מה שקרה, את תהיי הדבר האחרון שעליו אחשוב ואפרד מהעולם בידיעה שהייתי הכי מאושר שיכול להיות וזה בזכותך. תחשבי על זה שהפכת אותי לשמח ולמאושר שבאדם והבאת אותי להשגות שכל חיי רק חלמתי להגיע אליהם. אני אוהב אותך, יקירה, ומודה לך על כל הטוב והאושר שהשפעת עלי בזמן שהיינו ביחד. בעצם לא היינו ביחד אלא אנחנו תמיד יחד גם מלפני שבאנו לעולם וגם לאחר שנפרדנו ממנו אנחנו יחד. תזכרי את זה, יקרה, שתמיד תמיד אנחנו יחד הרי שורש נשמתנו אחד. "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה הקב"ה לטובה עושה) הכל לטובה - גם זה, אני מבטיח לך שאיפה שאני נמצא זהו המקום הנפלא ביותר שקיים, אני לא סובל ולא מצטער. הצער היחיד שלי הוא על הצער שיגרם למי שנשאר - לך למשפחה ולחברים. תפיצי את הבשורה, יקרה - "אין יאוש, תמיד להיות בשמחה" זה מה שאני מבקש ממך גם אם זה קשה. אני יודע שממך אני יכול לבקש זאת בגלל שאני מכיר את השמחה והאושר הטבעיים שקורנים ממך תמיד ושבהם כל כך התאהבתי, והם מה שמשכו אותי אליך בהתחלה כשראיתיך לראשונה. יקרה שלי, אני אוהב אותך ותמיד אוהב,רק תבטיחי לי שתמשיכי הלאה ולא תתני לסדום(?) לנצח - את המנצחת. כך צריך להיות וכך נכון שיהיה. אוהב אותך לעד ולנצח נצחים ותמיד נמצא איתך גדי

טרור בבית הספר

סרטון הממחיש את הצביעות של העולם שמאפשר לתוקפן להציג עצמו כקורבן.

כתבות נוספות

:
    הנהלת הרשת       מבצע עמוד ענן    גדי עזרא    צה"ל