הרשמה למוסדות הרשת

יום הזיכרון לחללי צה"ל

   מאת:    תאריך:   03/09/2013   צפיות:  

דבריו של רס"ן אלירז פרץ, ודברי פרידה מאימו מרים פרץ


רס"ן אלירז פרץ, סמג"ד 12 חטיבת גולני. נפל בקרב בעזה, י"א ניסן תש"ע ( 26.3.2010 )


"צריך לתת הכול, גם עכשיו וגם בעבר, אם אתה אוהב אז אתה אוהב עד הסוף, אם אתה חבר אז אתה חבר עד הסוף, ואם אתה בצבא בקרבי אז אתה עד הסוף שם ונותן את הכול, וגם אם כל אלו באים על חשבונך האישי. אם זה על יציאות בשבת מהצבא ואם זה לא לישון ולהתקמצן קצת לגבי עצמך בשביל שיהיה לך כסף לקנות משהו לחברה.
זה מה שנקרא במילים גבוהות ולא יודע אם אתה תאהב את זה- מסירות נפש, וזה בא לומר שאתה נותן מהגוף שלך, מהכוח שלך, מהכסף שלך, מהלב שלך למען מישהו או משהו אחר שהוא לא אתה!!! והמיוחד ביותר זה שאתה לא עושה את זה מידי פעם, אלא כל הזמן מידי יום ביומו, דקה דקה".


דברי זיכרון לאלירז פרץ/ מרים פרץ


אלירז,
לפני שנתיים ושבועיים הלכנו אני ואתה בירושלים.
שבועיים לפני שנהרגת. טיילנו ודיברנו ולמרות שהנשמה כבר ידעה, לא יכולנו
להעלות על דעתנו וליבנו שתוך זמן כל כך קצר החיים כמו שאנחנו מכירים
אותם- יתנפצו לרסיסים...
הלכנו בירושלים במאה שערים, חיפשנו בית כנסת כדי שתתפלל תפילת מנחה
במניין. בדרך, תוך כדי שצעדנו בסמטאות וברחובות הצרים, סיפרת לי שהלכת
להסתפר אצל הספר בבא"ח, מרוב עייפות נרדמת על הכסא והספר הוריד לך
את הפאות שהיה לך כל כך חשוב לשמור ולגדל. ואז אמרת לי בחיוך מפתיע
"שפאות הן אותיות שאיפות, ואם הורידו את הפאות האלה, כנראה שצריך לגדל שאיפות חדשות" ולא הוספת.
ניסיתי לחשוב על אלו שאיפות חדשות אנחנו עומדים להתכונן אבל אחרי שנהרגת, היה לי כבר ברור, כי בעצם אתה אמרת לי כבר מההתחלה לאן בדיוק אתה שואף,למען מה אתה חי ומתחתן
ונלחם, ולמען מה גם תיתן את חייך, אז בליל ו' ניסן כשעמדנו מול הכותל קופאים מקור, אתה הסתכלת עליי, אח"כ הסתכלת אל עבר הר הבית, מעל הכותל וכשדמעות עולות בעינייך אמרת
"את רואה? בשביל זה,"בשביל זה אנחנו חיים, בשביל זה אנחנו מתחתנים, בשביל זה אנחנו נלחמים ואם נדרש- בשביל זה גם נמסור את חיינו".
ואם היום למישהו היה ספק אם יבנה בית המקדש ומתי, לך לא היה ספק, כי אתה – בשביל זה, הקרבת את חייך, ואתה העדות אותי בערב ארוסינו שכאשר תידרש למסור את נפשך, בית המקדש יעמוד לנגד עינייך, גם אם תיפול בעזה.
וכשגופך נפל, ונשמתך עלתה מעלה מעלה למקום שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתך אולי בא לקבל את פניך רבי עקיבא, ואולי היה פונה אליך ואומר "אלירז, צדקת". צדקת, כי לפני אלפיים שנה, כשאני ראיתי במו עיניי את הרומאים מחריבים את ירושלים ושועלים מהלכים במקום קודש הקדשים ,השאיפה הגדולה ביותר אז הייתה שיום אחד נשוב לירושלים, שתחדל להיות שוממה, שישבו בה זקנים וזקנות, ברחובותיה ישחקו ילדים וילדות, שבהרי יהודה ובחוצות ירושלים החרבות, עוד ישמעו קולות של ששון ושמחה, קולות של חתן
וכלה.
אבל היום אלירז אתה צודק!
היום אנחנו כאן בזכות שאיפות ותקוות של אלפיים שנה- "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים" והיום זה הזמן לשאיפות חדשות אולי –"להיות עם נביאים בארצנו בבית המקדש בירושלים..."
זו בעיניי הצוואה של אלירז: לשאוף שאיפות חדשות, גדולות, לשאוף הכי רחוק והכי גבוה ולא לפחד מכלום!
לפעמים קשה לאנשים להסתכל על משפחה שכולה, אל אישה אלמנה ועל ילדים יתומים, משהו בתמונת העולם המושלמת שמנסים לשמור עליה מכל משמר נסדק ומזדעזע, ויש בזה המון כאב ופחד, קשה לראות בית נחרב.
אבל האמת שכל עוד בית המקדש חרב, מציאות החיים של כולנו- אינה מושלמת.
נכון שחזרנו לארצנו לאחר אלפיים שנות גלות וחורבן ובנינו בה את ביתנו,
אבל עדיין יש לאן לשאוף!
אם הייתי יכולה בשמי ובשם צוואתו הלא כתובה של אלירז לבקש בקשה אחת ויחידה הייתי מבקשת שכל מי שכואב לו להסתכל של משפחת פרץ ועל כל משפחה שביתה הפרטי חרב, שיקח את הכאב העצום הזה ויהפוך אותו לשאיפה עצומה לתפילה עצומה- תפילה שיהפך החורבן לבניין. בניין בית המקדש.
ביום שישי הקרוב יחגוג עם ישראל את ליל הסדר, הלילה שבו הפכנו לעם ויצאנו למסע של אלפי שנים ממצרים לירושלים. בשביעי של פסח נחגוג את הלילה שבו קרע אלוקים את הים והטבע- כרע ברך בפני שליחותנו.
בשם כל המשפחה אני רוצה להודות לכל מי שהגיע לכאן היום ולברך אתכם ואת כל עמ"י במילים של אלירז שמקבלות היום משמעות יתירה:
"שמחתי שאומרים לי בית ה' נלך עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים כשם שיצאו בני ישראל ממצרים ונקרע להם הים, כך יצאו מאיתנו כל ההרגשות הרעות והמחשבות הרעות ונקרע אותם. נצא לדרך חדשה ללא חמץ עם המון אהבה ושמחה"
לשנה הבאה בירושלים הבנויה...
שלומית פרץ
יא ניסן תשעב


למות עם הנשק ביד/ פורסם בעלון "עולם קטן". רשם מפי המספר: יוני לביא

זה היה מן הרגעים השנואים עליו ביותר. השתיקה החונקת שמחביאה את הצונאמי שמשתולל לך בתוך הלב ועוד שנייה הולך להתפרץ החוצה כמו הר געש לוהט. המילים האיטיות שבקושי יוצאות מן הפה ומיד מתבלבלות. העיניים שמתרוצצות בחוריהן ומחפשות מפלט לנוח עליו כמו עכבר מבוהל שנתקע בפינה כשהחתול סוגר לעברו.
הוא פשוט חיכה שזה ייגמר.
דווקא עליו הטילו את המשימה המרה לבשר להם את הבשורה האיומה מכל. נכון, זו לא הפעם הראשונה שהוא צריך לעשות את זה.
אבל הפעם זה היה שונה.

רק לפני שנים ספורות עלו מארצות הברית. באו לכאן כדי לנסות ולבנות מחדש את הבית שהיה להם, ועלה בעשן המשרפות של אושויץ. כלום לא נשאר להם. שניהם נותרו יתומים וגלמודים. את כל משפחתם איבדו בשואה. הורים, אחים, בני דודים. הכול. ביתם וכל זיכרונות ילדותם נקברו מתחת החורבות. לפחות מצאו זה את זו, נישאו והקימו את ביתם החדש באמריקה השלווה.
ואולי כְּמְעֵין מתנת ניחומים קטנה על כל הסבל הנורא שעבר עליהם, זכו בגילם המבוגר...לְבֶּן.
יפה, חכם, מוכשר. כל הדברים הטובים היו בו. אישיות!
כל ציר חייהם הסתובב סביבו.
מעט אחרי יום הולדתו השבע עשרה קיבלה המשפחה החלטה אמיצה לעלות ביחד לארץ לקראת גיוסו המתקרב של הבן לצבא הגנה לישראל. הוא לא היה מוכן לוותר על זה, והם הבינו אותו. למרות הקושי. בן יחיד, אהוב של אמא. ובכל זאת, כל מה שחינכו אותו בבית רצה לבוא לידי ביטוי.

כשחזר בפעם הראשונה הביתה עם המדים זו הייתה ממש חגיגה. אמא חיבקה אותו בצהלה במשך דקות ארוכות, מלטפת בידיה את מדי הזית שעל זרועותיו החסונות ומסרבת להניח לו. אפילו האב שאת מעיין הדמעות שלו כבר כילה מזמן, לא הצליח להשתלט על דמעה סוררת שגלשה מעינו הבורקת לעבר שפתיו הקמוצות שחיוך גאה היה תלוי בקצותיהן.

שלושת הקצינים עמדו בכניסה לבית והוא בראשם. במהלך שירותו הקרבי פרץ דלתות ברזל חזקות בהרבה, אבל דווקא דלת העץ הפשוטה נראתה לו הפעם כמחסום בלתי עביר. היד שלו, כמו משותקת, מסרבת לנקוש. דקות ארוכות של המתנה חלפו כשאגלי הזיעה שוטפים את גבו והוא מעביר במוחו שוב ושוב את המשפט הנורא שהוא עומד לומר להם, כשפתאום נפתחה הדלת, כאילו מעצמה.
הוא עמד שם. האב. נושא אליו מבט תוהה, ועיניו חולפות מראשו ועד רגליו, סוקרות את המדים הירוקים המגוהצים.

לא היה צריך לומר עוד מילה. הוא כבר הבין הכול.

הוא נשם נשימה עמוקה, וסימן להם עם היד לבוא אחריו.
הם נכנסו שלושתם אל הסלון. בית פשוט, צנוע, מסודר בצורה עדינה ויפה.
על הכוננית בסלון עמדה לה בתוך מסגרת מוזהבת התמונה של הבן במדים. בידו הימנית לופת את הנשק כאילו היה זה אוצרו הגדול ביותר, ובעיניו הבורקות מתנוצצת השמש, שמחה איתו על שזכה להגשים את חלום ילדותו - להיות חייל בצבא הגנה לישראל! עם הנשק הזה הוא הספיק עוד לחסל את שני המחבלים שזחלו מתחת לגדר המערכת עם המטענים שעל גבם, אלא שמהרימון שהשליך השלישי לא הצליח להתחמק, ולהבת הפיצוץ התמזגה באחת עם האש שבערה בעיניו הנוצצות משמחה.

'חששתי שיקרה הגרוע מכל', לחש האב מפיו את המילים בכבדות איטית, כאילו כל אחת שוקלת עשרות ק"ג. 'כששלחנו את חיים שלנו לצבא, ידענו שיכול להיות שהוא לא יחזור אלינו...'.

הם ישבו שלושתם מולו, שותקים ומשפילים את ראשם, חוששים להביט בעיניים שלא יראו עוד הבן האהוב.
'מה לכל הרוחות אפשר להגיד לאבא במצב כזה? האם יש מילים שמסוגלות להביא נחמה לאסון נורא כל כך? ברגע אחד אבד להם כל עולמם. הבן היחיד. מקור התקווה. אוצר השמחה. העתיד. הם לא יראו אותו שוב...'.

אלא שאז האב הרים את עיניו אל התמונה שעל הכוננית ושתי המילים שיצאו מפיו הכו אותם בהלם: "אני שמח".

הם החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות. כבר מכירים את התופעה. אפשר להבין. לא כולם מסוגלים לעמוד בבשורה הקשה. יש כאלו שהצער פשוט מעביר אותם על דעתם.
השלישי בחבורה, שלח את ידו אל תיק הרופאים שאיתו, מגשש בפנים לעבר התרופה המתאימה ומתכנן את הצעד הבא ביחס לאב השכול שנראה כמאבד את שיקול דעתו.

"אתם יודעים, זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים עם המוות", המשיך לפתע בדבריו, גורם להם לזקוף את אוזניהם לקלוט את מילותיו המדודות. "את אבא ואמא איבדתי כבר ברכבת לאושויץ. ארבעה מאחיי הקטנים מתו ברעב ובמחלות במחנות העבודה. גם שאר בני המשפחה לא שרדו. כולם מתו בגז או ביריות במהלך המלחמה. כשאנחנו ניצלנו,שרהל'ה ואני, כשברחנו לאמריקה ובסוף עלינו לארץ, קיווינו שכל זה נגמר. שמעכשיו כבר נוכל לחיות בשקט ובביטחון בלי שירצחו וירדפו אותנו". שלושת הקצינים הסתכלו זה בזה מנסים להבין לאן הוא חותר בדבריו. הוא נשען לאחור ולפתע עיניו נעצמו וכמתוך חלום התפשט על פניו חיוך גאה. מילותיו הבאות הִכּוּ אותם בתדהמה:
"אבל על דבר אחד אני שמח. חיימי שלנו לא מת כמו אבא שלי, שהוא קרוי על שמו, או כמו כל האחים והדודים שלנו. הם כולם הלכו כצאן לטבח. בחוסר אונים. מבלי יכולת לנקוף אצבע עבור הצלתם. הם היו נתונים לחסדיהם של המרצחים העלובים ששחטו אותם ללא כל תגובה מצידם... אבל הבן שלי זכה למשהו מיוחד שאף אחד מהם לא זכה. חיים שלי מת כמו יהודי גאה. הוא מת במלחמה עם האויב בתור לוחם עם נשק ביד...".

כתבות נוספות

    הנהלת הרשת       יום הזיכרון    אלירז פרץ    מרים פרץ