הרשמה למוסדות הרשת

אוסף מאמרים לחנוכה

   מאת:    תאריך:   03/09/2013   צפיות:  

הרב ערן בנימני באוסף מאמרים מקוריים לחנוכה

הנס שלא היה - נס מנורת הזהב


כולם שרים ומהללים את הנס - נס פך השמן.
אך האם אתן יודעות במה הדליקו את אותו שמן מהולל, אז בימי החשמונאים?
תתפלאו לשמוע, אבל לא במנורת הזהב של המקדש! הרי גם המנורה נטמאה, והחשמונאים נאלצו להשתמש בשיפודים פשוטים, כמנורה מאולתרת!!
אז תגידו בעצמכן - לא חָבָל?! להשקיע כל כך בשמן, והמנורה עצמה מכוערת?!
אם כבר עושים נס, אז למה רק בכד קטן ומסכן של שמן? למה ה' לא דאג למנורה כמו שצריך, יפה ונוצצת, "שכל העולם יראה מה זה הקב"ה"!!!??
הרב נֶבֶנְצַל שליט"א, רבה של העיר העתיקה בירושלים, עונה על כך במסר חשוב ביותר (המופיע כבר באגרות ראי"ה אגרת תשצ"ז):
תרבות יוון, בה נאבקו החשמונאים, היא תרבות שהדגישה את החיצוניות, את היופי, את הגוף.
לעומתה - תורת ישראל מחנכת אותנו להתמקד בנשמה, בפנימיות של כל דבר.
ואמנם השמן, בו נעשה הנס, מסמל ביהדות את הפנימיות, כמו למשל את סודות התורה. הרי השמן עצמו גנוז ומסתתר בתוך הפרי, ואינו מתגלה אלא לאחר מאמץ.
ועוד עובדה מעניינת: שמן שנשפך מכלי לכלי אינו משמיע כל רעש, בשונה מנוזלים אחרים (נסו ותראו...), וגם זה מסמל את הקשר שלו לנסתר.
הנס שנעשה דווקא בשמן - בא לחזק את המסר החשוב כל כך לאותה תקופה - העיקר הוא הפנימיות, הנשמה. אסור שהזהב הנוצץ של המנורה יעמוד במרכז!! הוא חשוב רק במידה והוא משרת את הרוח, וטפל אל הנשמה.
ובעצם - המסר לא היה נכון רק לאותה תקופה - גם בזמננו חשוב לא פחות לזכור ולהזכיר שהיופי והחן הם שקר, אם אינם משמשים את יראת ה'.
וכי אנחנו לא נוטים לפעמים לשפוט בני אדם, ואפילו את עצמנו, על פי החיצוניות המטעה?!? ובאופן קצת יותר בּוֹטֶה - האם יום שבו אנו קמות בבוקר ומגלות חצ'קון חדש - לא הופך משום מה ליום שחור? האם על היומנים שלנו מודבקים מסרים של רוח ותוכן, או כל מיני דמויות שכל מה שיש להם להציע זה גוף?
הלוואי שנזכה שאור החנוכה ימלא אותנו בחכמה פנימית,
ויכוון אותנו אל הדברים החשובים באמת, אל הנשמה ואל הנצח!


הישיבה שאינה טובה


שֵם - זה לא סתם!
שֵם זה מהות.
השם של אדם מלמד על מהותו, וכך גם לגבי חפצים, ואפילו פָּרָשוֹת... כן, פרשת השבוע! שמה של פרשה יכול ללמד אותנו על רעיון מרכזי שעומד מאחריה.
כמובן שדרושה עבודת פענוח, העמקה, כדי להגיע לאותה משמעות.
אז מה לגבי "וַיֵשֵב"? הבה נציע רעיון קטן-
חז"ל מספרים כי מילה זו - משמשת רקע לכל מה שמתרחש אחר כך, בפרשה. וכך אמרו חז"ל:
"ביקש יעקב לֵישֵב בשלווה - קפץ עליו רוגזו של יוסף" -
במילים שלנו - יעקב ביקש סוף סוף קצת שקט, הוא חשב שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, שהנה הגיע הסוף לכל ההתמודדויות שעבר - אבל לא! לפתע התעורר האתגר החדש, השלב הבא - מכירת יוסף, וירידה למצרים, וכל השאר כבר ידוע...
מתברר, שדווקא ההחלטה לשֶבֶת, ולהפסיק להתמודד ולהתקדם, היא הגורמת לכל הקשיים להתעורר - כדי לעורר גם אותנו להמשך עבודה, להמשך התמודדות וצמיחה.
הרי לכך נוצרנו - להתקדמות בלתי פוסקת, לעלייה מתמדת! אז אל לנו לעצור ולדרוך במקום!!
גם בחנוכה, שחל תמיד בסמוך לפרשת "וישב" - אנחנו מדליקים בכל יום נר נוסף, כמנהג ה"מהדרין" - "מוסיף והולך"-
ללמדנו, שכאשר מדובר באור, בטוב, בקדושה - אסור להסתפק במועט - תמיד צריך לשאוף ליותר, וללכת מחַיִל אל חַיִל.

תודה!

מספרים על אחד מגדולי ישראל, שנראה מהלך בתחנת הרכבת, על הרציף, ומתקדם לאורכה של הרכבת הארוכה, בת עשרות הקרונות, שעצרה במקום. קרון אחר קרון, צעד אחר צעד התקדם הרב, מרחק של מאות מטרים, עד שאט אט הגיע אל קרון הקיטור המושך את הרכבת. משהגיע, גחן אל עבר פתח הקטר, ופנה אל האיש היושב שם בברכה ותודה מעומק הלב, על שהסיע אותו עד מחוז חפצו...
אחד מן היסודות החשובים עבורנו, כיהודים, הוא הצורך להכיר טובה.
כבר אבינו הראשון, אברהם, שהיה מפיץ את אמונתו ומכניס אנשים תחת כנפי השכינה, עשה זאת מכוח החובה להכיר טובה, וכך לימד את אורחיו להודות למי שאכלו משלו.
בכל יום אנחנו פותחים בתודה למי שהחזיר את נשמתנו בחמלה.
הכרת הטוב כלפי הבורא היא מידה חשובה מאין כמותה, לא רק כדרך ארץ, אלא כבסיס לכל אמונתנו. בכך אנו מחזקים ומבטאים את ההכרה כי ישנו אדון לעולם, שברא אותנו ולו אנו חייבים את כל שיש לנו.
גם הכרת הטובה כלפי הסובבים אותנו היא ביטוי לאותה תכונה בריאה וחשובה כל כך, שנובעת מהבנה כי כל מה שנעשה עמנו הוא חסד, ואל לנו לראותו כמובן מאליו.
הדברים פשוטים ביותר, אלא שלא תמיד אנחנו זוכרים אותם ומתייחסים כך לסובבים אותנו- הורים, חברות, בן זוג, וכל האנשים שעמם אנו באים במגע.
פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו מביטים על התנהגותם של אחרים כלפינו בעין ביקורתית, ובמקום להכיר טובה אנו מוצאים את הנקודות השליליות. אנחנו זוכרות לחברה עד נצח נצחים את העובדה שלא שטפה את הדירה כשהגיע תורה, אך לא זוכרות למשך יותר מחצי דקה את העובדה שסחבה עבורנו חבילה מההורים למרות שהיו לה דברים כבדים משלה... אפילו לדברים הטובים עצמם אנו מתייחסים פעמים רבות כמובנים מאליהם, כ"מגיע לי", ואולי, לפעמים, גם אומרים לעצמנו ש"הוא בכלל לא עשה את זה בשבילי", העיקר- שלא נזדקק חלילה להכיר טובה...
חג החנוכה הוא חג ההודאה, החג שמחנך אותנו להכרת טובה, ומדריך אותנו למבט נכון על המציאות. אמנם אנו אומרים הלל בימים טובים רבים, אולם בחנוכה ההלל הוא זה שעשה את החג, והוא עיקר מהותו. איך אומרים (הספרדים) בנוסח על הנסים?: "וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יָמִים אֵלוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה". כל הקדושה והחגיגיות של ימים אלו מתחילה בהלל ובהודאה שלנו, בכך שאנו פקחנו את עינינו, וידענו לראות בהצלחה שבשדה הקרב – נס וישועה אלוקית. במועדים אחרים הנס היה גלוי וברור, ומצוות החג ניתנה לנו מגבוה. בחנוכה – אנו, עם ישראל, הכרנו בחסד ה' שליוה את המלחמות ואת המרד שלנו, ומתוך רצון להודות לה' קבענו את החג.
נתפלל ונשתדל, שמתוך האור של ימי החנוכה נזכה להגביר בתוכנו את התכונה של הכרת הטוב, כלפי ה' שחסדיו מלווים אותנו בכל רגע ורגע, וכלפי כל הסובבים אותנו.

הלכות נשים


היום נביא כמה מהלכות חנוכה, בדגש על אלו הנוגעות לנשים:
א. נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה, למרות שזו מצווה התלויה בזמן (-"שהזמן גרמה").
הסיבה לכך היא שגם עליהן נגזרו גזירות בתקופת היוונים,
וגם מפני שבזכות אישה זכו ישראל לישועה באותם ימים, הלא היא בתו של יוחנן הכהן הגדול שהרגה את אחד המצביאים היוונים.
ב. זמן הדלקת הנרות הוא מיד עם החשכה, וכחצי שעה לאחר מכן. יש נוהגים להדליק בשקיעה, ויש הנוהגים בצאת הכוכבים.
אישה שבעלה לא יגיע בזמן להדלקת הנרות, ראוי שתדליק במקומו, כדי לא לאחר את הזמן. אך אם הדבר יגרום למחלוקת או מריבה - עדיף שלא תדליק. ובכל מקרה, מי שלא הדליק בזמן זה, יכול להדליק גם מאוחר יותר ולברך, כל עוד ישנם אנשים שרואים את הנרות ומתפרסם הנס.
ג. בקהילות רבות נהגו שנשים אינן עושות מלאכה בזמן הדלקת הנרות, למשך חצי שעה.
ד. בתפילת העמידה (ב"מודים") ובברכת המזון מוסיפים בימי החנוכה את תפילת "על הניסים". מי ששכחה או לא בטוחה אם אמרה - אינה חוזרת.
ה. נוהגים לאכול מאכלים שיש בהם שמן/מטוגנים, זכר לנס שנעשה בשמן.
מי שמכינה סופגניות בכמות גדולה (למעלה מ- 1600 גר'), תפריש חלה ללא ברכה מעיסת הסופגניות.
לסיום נביא מסר קצרצר:
ראו זה פלא! - למרות שמטרת הנרות היא לפרסם את הנס ("פרסומי ניסא") לא מדליקים אותם בכיכרות העיר או במקומות ציבוריים, אלא דווקא בפתח הבית.
זאת כדי ללמד שהשפעה אמיתית על הרחוב, על החברה ועל העם כולו - מתאפשרת רק אם קודם כל יש שלום, שמחה ואור בתוך הבית פנימה. האור שבמשפחה היהודית הוא המפתח לכל ההצלחות כולן!!



החג של יושבי ארץ ישראל

מי שבוחן את מועדי ישראל השונים, מגלה שכמעט כולם מתייחסים לאירועים שקרו בחוץ לארץ, וליתר דיוק - בדרך לארץ ישראל: החל מיציאת מצרים, דרך מתן תורה שבמדבר, וכן הסוכות שהיו בדרך, ועד לחג הפורים שארע במלכות פַּרָס, באמצע תקופת שיבת ציון.
רק חג אחד שקבעו חז"ל מתייחס לאירועים שהתרחשו בארץ עצמה - הלא הוא חג החנוכה. יותר מכך - אירועי החנוכה לא התרחשו סתם כך "בארץ", אלא במוקד המרכזי, בלב ליבה של הארץ - בתוך ההיכל והמקדש עצמו.
האם יש משמעות לעובדה זו?
ננסה להביט על הדברים מזווית מעמיקה -
כל החגים כולם מציינים שלבים של התקדמות בדרך אל הקדושה, הם מבטאים התגברות על מכשולים שונים החוסמים אותנו מלהתרומם אל המטרה האמיתית, אל עבודת ה'.
למשל פסח- הוא התגברות על כל השעבודים החיצוניים שאנחנו נתונים בהם; בסוכות אנחנו מקבלים הגנה אלוקית מכל פגעי העולם, כשאנחנו חוסים בצל ההשגחה האלוקית; בשבועות אנחנו מקבלים כלים ומצוות שמכוונים אותנו אל המטרה; בפורים אנחנו זוכים להתגבר על הניסיון להשמיד את גופנו, וכו'
חנוכה, לעומת זאת, מלמד אותנו שגם כאשר כבר הגענו אל הארץ, ובאנו, לכאורה, אל המנוחה והנחלה, ואפילו בנינו מקדש, והשכינה שורה בתוכנו - עדיין צריך להישמר מפני מחשבות של טומאה, מפני כל מיני השפעות רעות שעלולות לקלקל את עבודת ה' שלנו.
התברר שגם ההיכל יכול, חלילה, להיות מסוּר בידי היוונים, וגם עבודת ה' עצמה עלולה להיות חיצונית וריקה מתוכן.
רק השקעה מתמדת בחיפוש אחרי אותו כד קטן שיושב לו עמוק בלב - והוא טהור, והוא לשם שמיים ובלי חיצוניות וראוותנות - רק עבודה כזו יכולה להבטיח לנו שעבודת ה' שלנו תהיה רצויה לפני ה'.


חנוכה - ואדם הראשון


מה הקשר בין חנוכה לאדם הראשון?! לא יודע...
אבל אולי בכל זאת אפשר למצוא משהו מעניין שמשותף לשניהם...
אתמול, 21 בדצמבר למניינם, היה היום הקצר ביותר בשנה.
(ולמה אני משתמש בתאריך לועזי?
בגלל שעונות השנה ואורך הימים והלילות נקבע על פי שנת החמה, שהתאריך הלועזי מתבסס עליה. התאריכים העבריים בנויים בעיקר על חודשי הלבנה, ולכן אינם לגמרי מקבילים לעונות).
עד אתמול, כל יום היה קצר יותר מקודמו, והלילות התארכו להם. אבל מהיום והלאה, השקיעה הולכת ומתאחרת והימים נהיים ארוכים יותר ויותר.
חז"ל מספרים, שלאחר שחטא אדם הראשון, בראש השנה, הוא הבחין שהימים מתקצרים, והחושך גובר על העולם. הוא היה משוכנע שהדבר נובע מחטאו, ושעוד מעט יחשך העולם לגמרי וייחרב... תחשבו איזה פחד...
כמובן שהתגובה המיידית שלו הייתה להתפלל ולהתענות. שמונה ימים של תשובה עברו עליו, עד שהחל המהפך והימים החלו להתארך... ואז הבין האדם שזה מִנְהָגוֹ של עולם, שישנם ימים ארוכים וישנם קצרים. כך הבין - ועשה חג שמונה ימים...
ובעצם, תשאלו, אם זה "מנהגו של עולם" - אז למה לחגוג?...
אולי ההסבר לכך הוא - שאדם הראשון למד מכל הסיפור הזה עיקרון חשוב ביותר. זהו עיקרון שעתיד לחזור ולהתגלות בכל החגים שיבואו לאחר מכן:
אין אפשרות להעריך את האור - בלי החושך שלפניו...
היכולת שלנו להנות מהאור ולשמוח בו, תלויה בכך שאנחנו מרגישים קודם לכן בחסרונו. ולכן - דווקא הצרות הן אלו שיוצרות בסופן את החגים. זהו אותו "מנהגו של העולם" שגילה אדם הראשון. על כך הוא הודה לה' - על הקשיים שבסופו של דבר נותנים לנו את היכולת להעריך את הטוב.
לא לחינם הזדמן הדבר שחנוכה חל תמיד בסביבות אותו חג קדמון. גם חנוכה הוא חג האוֹר- אור שמאיר מתוך החושך. ולא רק בגלל הנרות שמאירים את הלילה...
כי דווקא מתוך החשֵכָה של תרבות יוון, שהחשיכה את עיני ישראל בגזרותיה (כדברי חז"ל) - דווקא משם זכינו לאור גדול - להתחדשות התורה שבעל פה, ולחג הראשון שלא נקבע בתנ"ך - אלא על ידינו, על ידי העם.
וכך - מהחג הראשון שחגג המין האנושי, ועד לחנוכה - החג האחרון שנקבע עד כה,
אנו לומדים להודות לה' גם על הטובה, וגם על הקשיים שגורמים לנו להעריך אותה!


שמונה - למה?


"כד קטן - שמונה ימים שמנו נתן..." - כולנו שרנו בגן.
באמת כל הכבוד לו, לכד הקטן, אבל אם נהיה כנים עם עצמנו - נגיע למסקנה שהנס לא התרחש במשך כל שמונה הימים - הרי למשך יום אחד הוא היה צריך להספיק בכל מקרה, בצורה טבעית!...
מדוע באמת חוגגים שמונה ימים - ולא שבעה?
טוב, אם עדיין לא נזכרתם - את השאלה הזו שאלנו גם בשנה שעברה, והבאנו אחת מהתשובות הרבות שניתנו לה (אפשר למצוא זאת בחוברת, או בדפים של השנה שעברה שנשים בכיתה).
הפעם אני מבקש לדבר על זה מזווית אחרת:
כולנו מתלהבים מהנס שנעשה בכד השמן המופלא (ואולי גם אוהבים את מאכלי השמן שבאים בעקבותיו...)
אבל עם יד על הלב - מה הנס הכי חשוב בחנוכה? מהי הישועה המשמעותית באמת?
הרי ברור שנס פך השמן, עם כל היופי שלו - לא היה כל כך חשוב. מבחינה הלכתית היה אפשר אפילו להדליק בשמן טמא, כשאין ברירה (ותוותרו לי כרגע על ההסבר ההלכתי...)
ברור שהנס העיקרי בחנוכה הוא הישועה הגדולה מידיהם של היוונים!!
הרי בלי הנס של "רבים ביד מעטים" - היה מתרחש חלילה אבדן רוחני בגזרות השמד של היוונים, ואולי אפילו חורבן ומוות המוני לכל האומה!!!
אלא מה - את הניצחון במלחמה היה ניתן לפרש בצורה טבעית. עם תסיסי מלחמה, זריזות וערמומיות - אפשר להסביר הכל, ולשכוח את העיקר - את יד ה' שמכוונת את האירועים...
לא צריך ללכת רחוק - גם בדורנו, במלחמות ישראל, היו ניסים מופלאים. להביס את כל צבאות ערב בשישה ימים - זה בהחלט לא דבר מובן מאליו.
ובכל זאת - לא כולם זכרו להודות לה' על הנס: יש כאלה שאמרו "כוחי ועוצם ידי" - וזקפו את הכל לזכותם, ולכבודו של צה"ל החזק... והיו כאלה, שדווקא בשם האמונה בה' אמרו - זו לא גאולה, זה לא מאת ה', זה סתם טבעי... ואם ה' לא יורד בכבודו ובעצמו מהשמיים - הם לא מצטרפים לתפילות ההודיה על הנס הגדול...
נס השמן נועד בסך הכל לעורר אותנו - שימו לב שאין כאן סתם "טבע". שימו לב ליד ה' המכוונת את הכל.
שבעה ימים נחגוג סביב נס השמן - ואולי מתוכם נצליח להוציא מעצמנו יום אחד של תודה אמיתית - על ניסי המלחמה, העצמאות, והישועה בדרך הטבע...


רק אל תהיו לי חֵלֶק...


שלא ישטפו לכן את המוח! אתן שומעות?...
כל הזמן מטיפים לנו "להיות חֵלֶק... להיות חֵלֶק..."
אתן יודעות מה קורה למי שכל הזמן הוא רק חלק? - הוא פשוט חסר משמעות!
בואו נשים לב להלכות חנוכה -
לפי ההלכה, צריך להדליק בחנוכה נֵר. דווקא נר, ובשום פנים ואופן לא אבוּקה!
ומה ההבדל בין נר לאבוקה?
נר - זו פתילה אחת שדולקת בפני עצמה, ואבוקה - אלו מספר פתילות שדולקות יחד (כמו בהבדלה).
וכולנו מבינים מיד את המסר - אם את באמת רוצה להאיר ולהשפיע, עלייך להיות נר, לדעת לתת את האור המיוחד שלך, ולא להיות כל הזמן רק "חֵלֶק".
אבל מצד שני - שימו לב לדבר משונה שאנו אומרים בברכת הדלקת הנרות:
"להדליק נר (של) ח-נו-כה" -
נר?!?!
הרי אנחנו מדליקים הרבה נרות! מדוע מברכים בלשון יחיד?
התשובה היא, כנראה, שהברכה באה להזכיר לנו שלמרות שהנרות נראים רבים, בעצם כולם מביאים אור אחד גדול. כל האנשים השונים, כל אחד עם היתרונות שלו והאור המיוחד לו - כולם הם חלק מנר אחד, מאחדות אחת...
איך אומר השיר - "וכולנו - אור איתן", או בלשוננו - "להיות חלק..."
אז עכשיו זה לגמרי מבלבל...
איך מסתדרים עם שני המסרים הסותרים האלו? להיות חלק, או לא להיות?...
כנראה שהתשובה היא כזו:
כל אחד קיבל שליחות ייחודית בעולם. כל אחד הוא יחיד ומיוחד. וכל אחד צריך לנסות למצות את יכולתו, את כישרונותיו - ולהיות כמה שיותר הוא...
אבל הערך האמיתי של הייחוד של כל אחד - הוא בגלל שהוא חלק (מיוחד) מהדבר הגדול. כי בלעדיו - בלי שהוא יהיה שלם בפני עצמו, ככל האפשר - גם הכלל כולו לא יהיה שלם.
זיכרו: רק מי ששואף להיות שלם - ראוי להיות גם חלק!!
ומי שמסתפק בלהיות חלק - כנראה שגם חלק הוא לא ראוי להיות...
אז שנזכה כולנו להשלים את חלקנו...


כתבות נוספות

    הנהלת הרשת       חנוכה    הלכות    הרב ערן בנימני